<h1>ספר מלחמת מצוה לרבינו מאיר ב"ר שמעון המעילי בעל המאורות</h1>
<h2>דף ג.</h2>
[פירוש הקדיש... אמר יתגדל ויתקדש שמיה רבה... לפי שהכל הוא בכונה] ובחפץ מכוון מאתו לטוב ולחסד. ואפילו העונשין לטובים והיסורין ופורענות הרשעים הכל טוב ליסר ולהוכיח בני העולם, כמו שכתוב ויענך וירעיבך להטיבך באחריתך, ונאמר וביערת הרע מקרבך, ונאמר והנשארים ישמעו וייראו. ודעתנו קצרה מהשג דעתו, כמו שכתוב כי גבהו שמים מארץ וגו'. ועל כן אין לנו להרהר אחר מדותיו אע"פ שעתה אנחנו בגלות ויד מכחישיו תקפה על עצמן. רק שנאמין כי הכל בצדק ובמשפט מאתו, ונוחיל לישועתו, וכמו שהארכנו בענין זה במקום אחר. ואמר בעגלא ובזמן קריב, כלומר שימליך מלכותו על כל העולם במהרה ובזמן קרוב, כי בבא משיחנו ובצאתנו מן הגלות ימלוך השם על כל מעשיו, כלומר שיקבלו כולם את עול מלכותו, כמו שכתוב ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לי"י המלוכה. ונאמר והיה י"י למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה י"י אחד ושמו אחד. ונאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם י"י ולעבדו שכם אחד. ואמר אמן יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא, על דרך המקרא שכתוב אמן כן יעשה י"י, כלומר אמן שתתקיים תפלה זו ויהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים, כלומר בעולם הזה ולעתיד לבא בזמן המשיח, ובעולם הבא שהוא אחר צאת האדם מן העולם הזה, והוא במותו שהגוף ישוב אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, ובעולם תחיית המתים. וכל אלו הזמנים רמוזים ביוצר של שבת אין ערוך אליך י"י אלהינו בעולם הזה ואין זולתך מלכנו לחיי העולם הבא אפס בלתך גואלנו לימות המשיח ואין דומה לך מושיענו לתחיית המתים. וקבלתי כי בתיבות אלו יש כ"ח אותיות כנגד כ"ח אותיות שיש בפסוק ראשון של בראשית ופסוק וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. וגורסין שמה רבה, בלא יו"ד, וכן מצינו בדניאל שכתוב שמה בלא יו"ד. ויש שגורסין שמיה ביו"ד, וגורסין ועלמי עלמיא בלא למ"ד כדי להשוות המנין לכ"ח אותיות באלו התיבות יהא שמיה רבה מברך לעלם ועלמי עלמיא. ולגירסא האחרת שמה בלא יו"ד, וגורסין ולעלמי בלמ"ד, וכן גירסת רוב העולם. וכן נראה על לשון המתרגם י"י ימלוך לעולם ועד ולעלמי עלמיא. ואמרו שראוי לענות אותו בכל כחו, כדאיתא בפרק מי שמתו כל העונה אמן יהא שמיה רבה מברך בכל כוחו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. פירוש בכל כונתו, ובכל איבריו שלא יתכוין ולא יחשוב בדברים אחרים כמו שכתוב כל עצמותי תאמרנה י"י מי כמוך. ואמר אחר כן ויתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהלל ויתעלה שמיה דקודשא בריך הוא לעילא מכל ברכתא ושירתא תושבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא ואמרו אמן. ויש בזה שבעה לשונות של שבח כנגד שבעה רקיעים, וכנגד שבע תיבות שיש בפסוק ראשון של בראשית ובפסוק שלמעלה שהזכרנו וידבר אלהים את כל הדברים וגו' שהוא בתחלת מתן תורה. ומצאתי כתוב שהן שבע תיבות כנגד ז' רקיעים, וז' ארצות, וז' תהומות, וז' כוכבי אל שהם שבעה משרתים, וכנגד שלשה אבות וארבע אמהות, שהן יסוד עולם. וכ"ח אותיות שיש בפסוק כנגד כ"ח פנים שבגלגל. שני חלקים ושליש חלק לכל מזל ומזל לשנים עשר מזלות. וכנגדן אמ' שלמה כ"ח עתים עת ללדת וגו', וכנגד שיש בבראשית שבע תיבות כן אמרן שלמה בשבעה פסוקים. וכן שבע תיבות שבבראשית כנגד שבע אותיות שבאל"ף בי"ת שבהן ברא הקב"ה כל השבעים, והן שבע כפולות בג"ד כפר"ת. וכן שבע תיבות כנגד שבע קצוות. שש קצוות שבעולם, והיכל הקדש מכוון באמצע. וראשי התיבות שבבראשית חשבונן כ"ב כנגד כ"ב אותיות שבהן ברא הקב"ה את עולמו. עד כאן. ונראה לומר כי השבעים משרתים כל אחד ואחד יש לו ארבע פנים, כענין המקרא וארבע פנים לאחד וגו'. ובין כולם הם כ"ח פנים. ואמר בתחלה מברך, ואחר כך יתברך שהוא לשון מתפעל, כי מתחלה בא על תפלת הגאולה שיבינו כל העולם אלהותו ויקבלו עול מלכות, כמו שאמר וימליך מלכותיה, כמו שפירשנו למעלה. ולכך אמר יהא שמיה רבה מברך, כלומר שיהא מבורך על ידי אחרים, כלומר על ידי כל העולם שימליכוהו עליהם. אך אחר כן אמר ויתברך, שהוא לשון מתפעל על ידי עצמו, כלומר כי הכל מאתו, אף כשיברכוהו בני העולם וישבחוהו לא בא אלא מאתו בעשותו הנוראות והנפלאות הגדולות שאין שום נברא יכול לעשותם אף לא להשיגם על אמתתם, לכך נאמר ויתברך כלומר שמעצמו הוא מתברך ומשתבח כמו שפירשתי. והתקינו בזה שבע לשונות של שבח כמו שכתבנו, לרמוז על זה כי כל מעשה העליונים שהם על ידי השבעה משרתים שפעולתם נראית בתחתונים שהם בשבע ארצות ושבע תהומות כולם הם מאתו לא מהם כלל, כי כולם נבראים בכוחו וברצונו יש מאין. ואמר לעילא מכל ברכתא וכו', כלומר שהוא מרומם על כל הברכות והתהלות, שאין בכולן כדי השגת מעלתו וגדולתו אחת מני אלף אלפים. כי כולם הם כנגדו על דרך משל, לשכך את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. כי לשון מתפעל מורה על זה.
<h2>דף ז.</h2>
ואחרי אשר ביארנו זה יש לנו לבאר ענין שלש עשרה מדות שנהגו לאמרם בצבור בעשרת ימי תשובה ובתעניות ותפלות הצבור על כל הצרות שלא יבאו על ישראל. והנה אמרו רבותינו ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם. כתוב הנה אנכי כורת ברית, דרשו רבותינו ע"ה ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם כנגד י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, לרמוז כי מי שנזהר בשמירת התורה ודקדוקיה השם יתברך יתנהג עמו לטובה באותן י"ג שהן כולן מדות רחמים ואריכות אף. ודרשו כנגד י"ג בריתות על המילה, שהשם יתברך אשר הוא אחד באחדות אמתית מתנהג בהם. כי לשון מדותיו בזה רוצה לומר הנהגות אלו מי"ג שבהם מתנהג הבורא ית' למי שנזהר ושומר הי"ג של מילה כתקנן, ואינו כופר בהם, ואינו מושך בערלתו, ואינו מטמא עצמו לבעול בת אל נכר, שאז הוא מחלל קדושתו של מקום, ומחלל המילה שניתנה בו להיות קדש, כדכתיב כי חלל יהודה קדש י"י אשר אהב ובעל בת אל נכר. ודרשו כי הוא מן היורדים לגיהנם ואינם עולים הבא על הגויה וכו' כדאיתא במדרש. והנה הפליג המקרא בספור הרעה הראויה לו דכתיב יכרת י"י לאיש אשר יעשנה ער ועונה וגו', ודרשו שלא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים וכו'. לכך צריך מאד להפריש מעון זה ולעשות תשובה שלימה בהכנעת הלב לכל מי שנכשל בזה כדי שיהיה עונו נמחל ולא יענש הוא וזרעו בזה, ויבוש בתוך לבו מאדון הכל שנתפקר כנגדו ומרד במצותו הקדומה לכל שאר המצות כמה ימים ושנים שהקדימה לאברהם קודם נתינת התורה יותר מארבע מאות שנה, וכמו כן צריך להזהר בכל ביאת איסור אחר שהמצוה ההיא באבר ההוא צריך שיתנהג בו בקדושה.
ואחד בגימטריא י"ג לרמוז כי המיחד בלב שלם השם יתברך ישמור לו ברית י"ג מדות וכנגד אותיות של שמות אברהם יצחק ויעקב שהם י"ג וכנגד י"ג שבטים שהם עם שבט לוי לומר כי מי שמתפלל בלב שלם ויזכור אותם שהשם יתברך יזכור לו זכות אברהם יצחק ויעקב וזכות השבטים וי"ג דברים שהיו במלאכת המשכן תכלת וארגמן ותולעת שני וכו', לומר כי מי שנזהר בעבודת המשכן שהוכן לכבוד השם לשכון בתוך בני ישראל ישמור לו השם לטובה ברית י"ג מדות.
ועתה יש לנו לבאר על דרך קצרה ביאור י"ג מדות. כתוב ויעבור י"י על פניו ויקרא וגו'. י"י י"י, יש מפרשים שהשם הראשון אינו מן החשבון, אלא סמוך הוא לויקרא. ואין נראה כן, שהרי הטעם מפסיק תחת ויקרא. אלא שניהם מדת רחמים, אחת קודם שיחטא האדם, ואחת לאחר שיחטא וישוב. ועל דרך זו נראה שהוא דעת רש"י. ורבינו תם הוכיח ששני שמות אלו בודאי הן שתי מדות, דאמרינן בפסיקתא כתיב ותאמר ציון עזבני י"י וי"י שכחני אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם אותן שתי מדות טובות שיש לך שנתת לי בסיני היאך עזבתם והיאך שכחתם. נראה מזה ששני שמות אלו הם שתי מדות.
וצריך לבאר לשון י"י י"י היאך משמעו מדת רחמים. ונראה לומר כי שם בן ד' אותיות מורה על מציאותו שהוא ממציא ומהוה כל ההווים והנמצאים וכי הוא המולידם, ואחר שכן הוא באמת הוא אב לכל הנבראים כמו שכתוב הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך ורחמיו עליהם כרחמי אב על בנים, והרחמים הם ראוים להיות מהאב על הבן כשהבן הולך בדרכיו ובמצותיו ואינו סורר ומורה, כי בסור הבן מאמרי האב ולא שמע לקולו יגרום שאביו יהפך עליו לאכזר וימיתהו, כמו שבא במצות סורר ומורה אם לא יתיסר וישוב מן הדרך הרעה. אך אם יקבל מוסרו וישוב מדרכו הרעה יתכפר לו ולא ימיתהו, כמו שבא בביאור המצוה ויסרו אותו ולא ישמע אליהם, נראה באמת שאם ישמע אליהם ביסרם אותו שינצל מן העונש ויהיה כאשר בראשונה ויהיו רחמי האב עליו. וזהו שאמרו אחת קודם שיחטא האדם ואחת אחר שיחטא וישוב.
אל מדה שלישית. והלשון חוזק ותוקף ומבצר בעת הצרה. וכן הוא אומר אלי אלי למה עזבתני. ודרשו אותו במדרש שאמרה אותו אסתר המלכה על גזרת המן שהיו ישראל בצרה גדולה. ואין לומר למדת הדין למה עזבתני. וכן בפסיקתא. ובא אחר שתי מדות הראשונות ללמדנו כי לצדיקים שלא חטאו או לבעלי תשובה השלימה השם יתברך עומד להם בעת הצרה, והוא מבצר להם להצילם כפי גזרת חכמתו.
רחום. הוא מדה רביעית. וצריך לבאר, מאחר ששני השמות הראשונים הם מדת רחמים, למה הוצרך זה. ועוד צריך עיון למה הפסיק בזה במדת אל, אחר ששלשתם מדות רחמים. ועוד למה בא בזה לשון רחום יותר מבשתי המדות הראשונות. יש לפרש הטעם כשאמר רחום שהוא מורה על מדה שלישית של רחמים, להורות שאף קודם שישוב האדם, ועומד עדיין בחטאו, רחמי השם עליו, ואינו נפרע ממנו בכל ענשו הראוי לו, כמו שאמר המקרא כי אל רחום י"י אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח וגו'. וכתוב והוא רחום יכפר עון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו. הורה בזה כי אף על החוטא אינו בא מתחלה המקום בענשו אותו בדרך השחתה, כי מה שאמר ולא ישחית משמע שהוא ראוי להשחתה אלא שהשם יתברך מרחם עליו ומתנהג עמו בדרך רחמים. והוא על דרך הבן הסורר בתחלתו שמיסרין אותו, ואם ישמע וישוב מוטב, ואם לא ישוב יתחייב להביאו לב"ד להמיתו.
ומה שאמר אל, אחר שתי המדות הראשונות קודם רחום שהיא מדה רביעית, לומר כי המדה השלישית שמורה שהוא מבצר בעת הצרה ואף בדרך שנוי הטבע, דוקא הוא לצדיקים שלא חטאו או שחטאו ועשו תשובה, שאז הם ראוים להעשות להם נס ואף בדרך שנוי הטבע, כפי גזרת חכמתו יתברך ובחנו לבות בני אדם כרחמי האב על הבן שמורה השם בן ד' אותיות. אך לרשעים שעומדים במרדם, אע"פ שהוא מרחם עליהם, אינם ראוים ליעשות להם נס ולהתנהג עמהם במדה השלישית שמורה שהשם יתברך הוא מבצר בעת הצרה.
אחר כך אמר וחנון, והוא מדה חמישית. והוא מורה על מתנת חנם. כמו שפירש רש"י וההגדה על מקרא ואתחנן שהוא לשון מתנת חנם, שהצדיקים אינן רוצין לקבל שכרן בעולם הזה והטובה שמבקשין מאת השם הם מבקשים אותה במתנת חנם. ועוד כי צדקתם מועטת בעיניהם, כמו שאמר יעקב קטונתי מכל החסדים וגו'. ואמרו בהגדה שהקב"ה הראה למשה ג' אוצרות בדרך משל ואמר לו זה ללומדי תורה ומצות וזה לגומלי חסדים וזה אוצר של חנם כשאני רואה אדם שאין לו תורה ולא מצות ולא זכות אבות אני נותן לו מזה. וכן פירשו בהגדה וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו הגון.
אחר כך אמר ארך אפים, מדה ששית. רוצה לומר שמאריך אפו לחוטא, שאינו נפרע ממנו מיד, שאם יתן אל לבו לשוב ולהתנחם מחטאו שימחול לו. ואמר אפים לשון רבים, כדאיתא במדרש שמאריך אפו בין לצדיקים בין לרשעים. ואע"פ שמדקדק עם הצדיקים יותר מן הרשעים, כמו שכתוב וסביביו נשערה מאד ודרשו שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה, והכל לטובתן לתת להם שלמות לטובה בעולם שכולו טוב ושכולו ארוך. מכל מקום מאריך גם כן אפו להם אם יחטאו כדי שישובו וימעט מהם העונש הראוי [לבא] עליהם על החטא ההוא. וזה הוא לפעמים לפי מה שראוי לגזרת חכמתו הרמה והנשגבה ממנו. ואע"פ שלפעמים אינו מאריך להם כלל כמו שמצינו בענין נדב ואביהו, אפשר שהיה כדי שיתיירא על שאר העולם, כמו שאמר נורא אלהים ממקדשך, ודרשו אימתי הקב"ה מתירא בשעה שעושה דין במקודשיו. גם אפשר שקדם להם ענין אחר שהיו ראוים ליענש והאריך להם על זה. וכתוב כי גבהו שמים מארץ כן גבהו וגו'. וגם על ענין זה רמז במדרש שזנו עיניהם במעמד הר סיני והאריך להם על זה, רוצה לומר שהסתכלו במה שלא היה להם להסתכל ויצאו מן הדרך הראוי להתנהג בו. ויש מפרשים אפים, שני פנים, כמו ויפח באפיו, כלומר פני הרעה ופני הטובה, שגם כן מאריך מתן שכר המצות לצדיקים זמן רב, כדי שיעמדו זמן רב בצרות או לפעמים כל ימיהם, כמו שאמרו שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, כלומר לפעמים שאין לצדיקים שכר המצות בעולם הזה. ודרשו היום לעשותן ולא היום לקבל שכרם.
אחר כן אמר ורב חסד, מדה שביעית. ודרשו מטה כלפי חסד, רוצה לומר כי בזמן שמאריך האף לחוטא, אם יעשה זכיות שיכרעו כנגד אותן העונות שיעשה עד שיהיו מחצה על מחצה השם בחסדיו יטה כלפי חסד וידון אותו כאילו הוא רוב זכיות. ובזה בארו במדרש והוא שלא יהיה באותן עונות עון פושעי ישראל בגופן כגון קרקפתא דלא מנח תפלי מעולם, פירוש שנמנע מזה מזלזול המצוה שאינו חושש לבטולה. וכל שכן מי שעושה עבירות בגופו כגון מגלה עריות וכיוצא בהן, שאלו יהיו יורדין לגיהנם ומצפצפים ועולים, כלומר אחר שיקבלו העונש הראוי להם יקבלו שכר המצות שעשו לעולמי עד.
ואמת, מדה שמינית. כלומר שמאמת דבריו והבטחתו לעושי רצונו לשמור להם ולזרעם לעולם ברית אהבתו. ועוד דרשו בו בפרק קמא דברכות שמעולם לא יצתה מדת הבטחה מאת הקב"ה לטובה ואפילו על תנאי וחזר בו, מנא לן ממשה דכתיב הניחה לי וגו' ואעשה אותך לגוי גדול וגו', וכתיב ובני רחביה רבו למעלה, ובאה בקבלה שבני משה הם יותר מכל ישראל. והשכל מורה על זה, כי אם השם יתעלה אמר לו הניחה לי ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו, ומשה התפלל עליהם להושיעם בתפלתו, כל שכן שיהיה שכרו מרובה וראוי לעשות מזרעו גוי גדול ועצום מכל ישראל. ובזה האריכו בו במסכת שבת שהבטחה טובה אינה חוזרת אחור רק מפני עונש מניעת התוכחה, דמעיקרא כתיב והתוית תיו על מצחות האנשים החטאים, דמשמע אבל לצדיקים לא, ולבסוף כתיב וממקדשי תחלו מפני שהיה להם למחות ולא מיחו ואעפ"י שהיה גלוי לפניו שלא היה בידם למחות, מטעם אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי. ועוד יש לפרש ואמת, שדן את האדם לפי מעשיו של עכשיו ולא על העתיד, כמו שדרשו באשר הוא שם וגו'.
נוצר חסד לאלפים, מדה תשיעית. רוצה לומר שאף לדורות הרבה זה אחר זה שומר אהבת הצדיק לזרעו אחריו. ובזה גם כן בארו שצריך שאותו זרע ילכו בקצת מעשים בדרך הטובה שהלך הצדיק ההוא. שאם יתפקרו ויכפרו בעיקר אין להם חלק ונחלה בזכות אותו צדיק אם לא ישובו מדרכם הרעה. אך בתשובה ייטיב להם בשכר תשובתם בזכות אבותם, כמו שכתוב ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה וגו' וכתוב ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. ועוד דרשו במסכת סוטה כתוב לאלפים וכתוב לאלף דור, ומשני כאן לעושים מאהבה כאן לעושים מיראה.
נושא עון, מדה עשירית. ופשע, מדה י"א. וחטאה, מדה י"ב. ונקה, מדה י"ג. ופירושו עון הוא החטא שנעשה בזדון אלא שהוא לתיאבון. אבל פשע הוא מרד שעושה להכעיס. והראשון נקרא משומד לתיאבון והשני נקרא משומד להכעיס. חטאה הוא השגגה. והנה בשלשה אלו בעון ופשע כאילו אמר לא זו בלבד אלא אף זו. וחטאה שאמר אחר כן כאילו אמר זו ואין צריך לומר זו אחר שהוא בשוגג. ובדרש שלכך הזכירו אחרון ללמד שכל הזדונות והמרדים אם ישראל עושים תשובה נחשבין להם כשגגות שנוחין להתכפר ובא על דרך התרגום הבא על מקרא של תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות, שאמר בסוף ויהון כל חוביהון דחבו קמוהו בית ישראל הא כשלותא.
ונקה. דרשו רבותינו שמנקה על ידי יסורין כדי למרק העון ונקה לשבים ו[לא] ינקה לשאינם שבים. ויש שואלין היינו מדה שניה שפירשנו שהיא מדת רחמים לאחר שיחטא האדם וישוב. ויש לומר כי הפרש יש בין מדת רחמים למדת ונקה, כי מדת ונקה ר"ל שהשם יתברך מנקה אותו מפשעו לפעמים על ידי תשובה לבד ולפעמים על ידי תשובה ויסורין, כמו שאמרו תשובה תולה ויסורין ממרקין, וכמו שביארו בארבעה חלוקי כפרה וכו'. אך מדת רחמים היא שהשם יתברך מרחם עליו ומטיב לו לפי עניניו. והמקום ברחמיו הגדולים למען שמו יזכור תמיד ברית שלש עשרה מדותיו לנו ולכל עמו, ויגאלנו בקרוב אנו וכל ישראל ויביא במהרה בימינו לציון גואל. אמן אמן אמן סלה.
<h2>דף יג:</h2>
הנה ראיתי לבאר ולפרש הנה על דרך הפשט דברים מעניני התפלה, כגון פסוק ראשון של קרית שמע וקדיש וברכו ושלש עשרה מדות, שאנו רגילין בהם, ורבים מסתפקים בביאורם ופירושם. ועתה אבאר הנה תחלה, לפי שהוא עיקר אמונתנו, מקרא ראשון של פרשת שמע, כמו שביארנו אותו בחיבור מאור תורה בפרשת ואתחנן. אמר שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד. וצריך לבאר בזה למה [לא] אמר רק י"י אחד. והנה שם אלהינו מיותר ושם י"י הבא אחריו... ועתה נפרש המקרא על דרך האמת: תחלה אמר שמע ישראל, כלומר שישמע ויקבל כל עם ישראל ויאמין כי השם בן ארבע אותיות, שמורה על הויתו ומציאותו והמציאו כל הנמצאים וההווים, הוא אלהינו כלומר שהוא משגיח בנו להנהיגנו כפי הראוי לנו לפי מעשינו וכפי גזרת משפטי חכמתו ורצונו, כי לשון אלהים מורה על זה כלומר שהוא שופט ומנהיג, כמו שבא במקרא אלהים לא תקלל ומתרגמינן דיינא, ואמר עד האלהים יבא דבר שניהם ומתרגמינן לקדם דיינא. וכתיב ואתה תהיה לו לאלהים, ומתרגמינן תהא ליה לרב, פירוש למנהיג ולראש. ואמר אלהינו ולא אמר אלהים, להורות כי עיקר ההשגחה היא בעם הדבקים בו, והם ישראל הנקראים עמו וצאן מרעיתו. וזהו שאמרו אין מזל לישראל, ללמדנו כי אע"פ שהעולם הזה השפל משתלשל ומדבק בכח השבעה משרתים והמזלות, אשר חלק השם הנכבד אותם לכל העמים, אם ישראל עושין רצונו של מקום הוא מנצח המזל וכח המשרתים אם הוא לרוע ומטיב להם. ועל דרך זה היתה הנהגתו עם אברהם וזרעו אחריו. ומה שאמרו מזל מחכים מזל מעשיר ויש מזל לישראל, הכל אמת. לפי שאין השם מנצח המזל וכח מערכת העליונים כי אם לעתים רחוקים ולצורך גדול, לצורך חסידיו הדבקים בו, או לענוש הרעים מאד.
ואמר אחרי כן י"י אחד. כפל השם בן ארבע אותיות בזה, ללמדנו כי השם שהוא מנהיגנו והשגחתו בנו הוא השם הנכבד הבורא הכל וממציא ומהוה הכל. והוא אחד, שמורה על קדמותו מאז ולנצח. ואילו אמר י"י אלהינו אחד ולא כפל לשון השם יתעלה היה מובן מהלשון כי המנהיג אותנו הוא אחד, אבל המנהיג שאר העולם הוא שנים או יותר, לכך כפל בזה ואמר י"י אחד בדרך כלל שאין אחר זולתו ואין עוד מלבדו, כאילו אמר י"י אלהינו הוא י"י אחד. ובא להורות כי הוא הקדמון שאין קדמון זולתו והוא ההוה, והוא מהוה וממציא ראשון חי חכם ויכול מאין חסרון וחלישות כח כלל, וכל זה נשמע במשמעות אחד. שאילו יאמר שום אדם שיהיה הבורא יותר מאחד שיהיו שנים קדמונים או יותר, אם כן בהכרח יתחייב לומר אם יש כח באחד לנצח חבירו אם לא. אם יאמר כי יש כח לאחד לנצח חבירו אם כן המתנצח הוא חלוש הכח ואינו אלוה. ואם יאמר שאין לאחד יכולת ונצוח על חבירו הנה כל אחד מהם חלוש הכח והיכולת. ואין נכון לומר זה, לפי שהאלוה יתכן שיהיה לו יכולת וניצוח מאין שום חלישות וחסרון כח. על כן אין ראוי להאמין בשנים קדמונים או יותר. וגם כן יתחייב לומר שהבורא הוא קדמון מאין ראשית והתחלה. שכל ענין שיש לו התחלה צריך לסבה אחרת קודמת לו, לפי שדבר זה ידוע הוא לכל בעל שכל שהדבר קודם היותו אינו יכול להוות ולהמציא את עצמו כל שכן זולתו. וכיון שכן יתכן בהכרח להאמין שיש ממציא ראשון נמצא קדמון מאז מאין התחלה וסבה קודמת כלל. וגם כן יתחייב לומר שמי שממציא החיים הוא חי נצחי מאז. ומי שנראה מציאות פעולותיו בדרך החכמה הגדולה ובדרך היכולת והעצמה הנפלאה יתחייב לומר שהוא חכם ויכול. וחייו וחכמתו ויכולתו הכל אחד בקדמות ואחדות אמיתי ונצחי מאין התחלה ומאין תכלית. ואין ראוי להגביל לו זמן, כי הוא מאין זמן ובורא הזמן. גם אין ראוי להגביל לו מקום, כי הוא מקום עולמו ואין עולמו מקומו. וכבר באה הקבלה בביאור זה בהרבה מקומות. כמו שאמרו בבראשית רבה ויפגע במקום אין פגיעה אלא תפלה, ואין מקום אלא הקב"ה ולמה נקרא שמו מקום לפי שהוא מקום עולמו ואין עולמו מקומו. ודרשו מעונה אלהי קדם שהוא מעון עולמו. ונאמר י"י מעון אתה היית לנו לדור ודור. ונאמר אם אסק שמים שם אתה ואציע' שאול הנך. ונאמר הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי. ונאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו הלא את השמים ואת הארץ אני מלא. וכאלה רבים במקרא. ואמרו רבותינו ע"ה מנין שהשכינה בכל מקום שנאמר אתה הוא י"י לבדך אתה עשית את השמים ואת הארץ וגו' שלוחיך לא כשלוחי בשר ודם, שלוחי בשר ודם במקום שמשתלחין לשם מחזירין שליחותן [אבל] שלוחיך למקום שמשתלחין לשם אין מחזירין שליחותן שנאמר התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו יבאו ויאמרו לא נאמר אלא ויאמרו לך הננו מלמד שהשכינה בכל מקום. ועוד אמרו מנין שהשכינה בכל מקום שנאמר והנה המלאך הדובר בי יוצא ומלאך אחר יוצא לקראתו, אחריו לא נאמר אלא לקראתו, מלמד שהשכינה בכל מקום. וכן בהרבה מקומות. אף כי השכל מורה בהכרח על זה, כי אילו הגביל לו מקום, כבר היה המקום ההוא קדמון כמוהו, וכבר ביארנו שאי אפשר לעולם לשני קדמונים. וחכמי המחקר האריכו בו מאד בביאור דברים אלו, כמו שנמצאו דבריהם בחיבוריהם. ואין אנו צריכין להאריך בהן. רק שהוצרכנו לדבר בזה בקצרה בענין מתבאר לכל ההמון להודיע להם מה יש לנו להאמין באחדותו האמיתית.
ומעתה בהתאמת דברים אלה שביארנו בלב כל משכיל יתאמת בלבו הרחקת אמונת גוף ודמות וצורה וגשמות וכל התוארים המיוחסים בנברא, כי כבר ידוע הוא כי הגוף אי אפשר לו להיות בשני מקומות אף כי בכל מקום ויש לו מחיצות מבדילות בינו ושאר דברים והוא המקבל דמות וצורה לא דבר אחר. ומה שמתארים כתובי הנבואה בכל התוארים הנמצאים בהם, כמו עיני השם ויד השם ופי השם וירידה ועליה וכיוצא בהם, כולם הם בדרך המשל והדמיון, כמו שכתב רבנו שלמה מאור הגולה כי לשכך את האוזן באו הדברים ההם. וכן גלה לנו המתרגם שתרגם המקראות ברוח הקדש. וה"ר משה בה"ר מיימון וגאונים גדולים רבים האריכו בביאור דברים אלו. והראיות רבות על זה, אין צורך לנו בזה להאריך בהם. גם הרב ר' אברהם ב"ר דוד כתב בסוף בעלי הנפש וזהו לשונו: וידע כל נוצר שאינו נפרד מן היוצר. ואינו מחובר לו, כי כל מחובר מוגבל וכל מוגבל מחודש. והבורא יתברך אין בו אחת מן המדות האלה, כי הוא קדמון לא מוגבל ולא מחודש. אך כי הבורא ברא את הנברא יש מאין. ואם הוא יש מחפצו ומרצונו לעשות מצותו ולקבל שכרו אם טוב אם רע. ואין ישותו חוצצת ולא נפרד ולא מגבלת ולא ממעטת. כי הוא כאין נגדו כקדמותו וכראשיתו. והבורא יתברך הוא מקום העולם ואין עולמו מקומו. ותבנית הדבר כאשר העולם מלא מן האויר, והכל נכנסין בתור האויר, נרגשין ממנו ואינו נראה להם. ואם דמה הכתוב האדם ביד הבורא לחומר ביד היוצר, להשמיע את האוזן מה שהיא שומעת. אך רחוק המשל מן המליצה כרחוק מזרח מן המערב, כי היוצר העושה מלאכת החומר אע"פ שעושה הכלי מן העפר הדק הנה העפר קדם את הכלי וקדם את היוצר האומן, על כן מעשה ידי האומן חוצצין לפניו ומפרידין בינותיו וממעטין ראות עיניו ודוחקין עליו. אך הבורא יתברך לא קדמו כל דבר ומאין ברא את הכל. על כן לפניו אין חוצץ ואין מפריד. וכל זה יתן החי אל לבו, כי הוא רואה את בוראו בעין לבו מה שאין עיניו רואות, עכ"ל.
וכדי שיכוין האדם לבו בקבלת יחודו התקינו שיהא מאריך באחד, וכמו שביארנו בפרק היה קורא. וכתב רבינו האיי שצריך לנענע בראשו [בארבע] רוחות, לומר שהוא בכל ומושל ומשגיח בכל. וקבלתי מאדוני אבי שצריך שיכוין לבו בכל אחד משש קצוות עד אין סוף ותכלית. וזהו על הדרך שביארנו שהוא מאין גבול ותכלית וממשלתו מאין גבול ותכלית.
עוד יש לנו לבאר מה שהתקינו לומר אחר מקרא זה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. למה הזכירו בזה שם ושינו לשון המקרא שכתוב בנבואה ברוך כבוד י"י ממקומו, ולא כתוב שם שם כבוד השם וגו'. ואמרו בהגדה כי יעקב אבינו אמר זה כשאמרו לו בניו שמע ישראל וגו', כלומר דע כי לבנו לב אחד לאבינו שבשמים, ופתח הוא ואמר ברוך שם וגו'. והטעם לפי שהם הזכירו השם המיוחד אמר הוא ברוך שם כבוד מלכותו. ונראה לומר כי מה שאמ' בנבואה ברוך כבוד וגו', רצה לומר כי כבוד השם, שהוא כלל היצירה כמו שכתוב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, ברוך ממקומו. כלומר שפע המציאות הוא בא ממקומו של כבוד, והוא הבורא יתעלה כמו שאמרו שהוא מקום עולמו. ואין לפרש ממקומו שיהא שב אל השם, כי כבר ביארנו שאין עולמו מקומו ולא יגבילנו מקום. ואפשר לומר כי בא מקומו בזה על דרך שאר התארים בדרך משל ורצה לומר ממציאותו או ממעלתו. כאמרם על חכם אחד שהוא ממלא מקום אבותיו, לא רצו לומר על המקום רק [על] מעלת אבותיו. כן ברוך ממקומו ר"ל ממעלתו. ורבותינו הוסיפו ביאור בזה באמרם ברוך שם כבוד. והזכירו בזה לשון שם, לפי שידוע הוא כי אין מושג לנו מאתו, רק שנשיג השם לבד כלומר מצד פעולותיו נשיג כי הוא נמצא חי חכם ויכול, אך מהות מציאותו לא ניתן לשום נברא להשיג, כי איך ישיג הנברא הבורא שקדמו והמציאו. והנה לא נשיג רק השם בלבד, כלומר שהוא קדמון נמצא ושהוא ממציא כל הנמצאים. לכך אמ' שם כבוד מלכותו, כלומר שהוא מולך על כל הנמצאים והוא מנהיגם ומשגיח בהם כמלך שמוליך העם לפי רצונו, ומלך נגזר מלשון מוליך. ואמר לעולם ועד, כלומר מבלי הפסק, כמו שאמרו במסכת עירובין כל מקום שנאמר נצח סלה עולם ועד אינו אלא לעולם ולעולמי עולמים. וכן כתוב יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד.
<h2>דף כא:</h2>
ואחר אשר בארנו משמעות ברוך כבוד י"י ממקומו יש לנו לבאר ענין שילוש הקדושה וקדיש וברכו שתקנו רבותינו לאומרם בעשרה. כתוב במראה ישעיהו הנביא וקרא זה אל זה ואמר ק' ק' ק' י"י צבאות מלא כל הארץ כבודו. ויש שאומרים כל המלאכים קוראים זה אל זה ק' ק' ואחר כך אומר קדוש י"י צבאות וגו'. אך דעת רבותינו ע"ה הוא כי שילוש הקדושה הוא שב אל השם יתברך. ואמרו בגמרא חולין בפרק גיד הנשה כת אחת אומרת קדוש וכת אחרת אומרת קדוש קדוש וכת אחרת אומרת קדוש קדוש קדוש י"י צבאות מלא כל הארץ כבודו. וצריך לבאר זה מה רוצה לומר מלת קדוש וענין הפרש אלו שלש הכתות, גם מפני מה לא בא השילוש בלשון גדול ונורא וגבור ושאר התארים כמו בלשון קדוש. ויש לומר כי לשון קדוש באה על ענין הפרשה והבדלה, כמו שכתוב והתקדשתם והייתם קדושים, כלומר הפרישו עצמכם מכל טומאה והייתם קדושים כי השם קדוש כלומר מופרש ומובדל ממנו מדעתנו ומהשגתנו. וזהו שאמרו כת אחת אומרת קדוש, כלומר שהכת הראשונה אינה אומרת רק קדוש אחד, כלומר שהוא נבדל מהשגתם. והוא כנגד כת המלאכים, שאין ביניהם ובין המקום רק הפרש אחד שאין למעלה מהם רק השם יתעלה. והשני הוא אומר פעמים קדוש כנגד כת הגלגלים והמשרתים שהעולם מתנהג על ידם, שאינם משיגים לא מציאות המלאכים שלמעלה מהם וכל שכן מציאותו. ורוצה לומר שהשם מפורש מהם וגם משלמעלה מהם. כת אחת אומרת קדוש קדוש קדוש, כלומר שהוא מופרש מהשיג מהם שאינם משיגים בו כל כך כמו שעושה כת המלאכים וכת הגלגלים. והם אומרים ק' ק' ק', כלומר שהוא מופרש מהשיג מהם וגם מכת הגלגלים שלמעלה מהם וגם מכת המלאכים שלמעלה מהם. ויש מפרשים שילוש הקדושה על משמעות השלוש זמנים, כלומר מאז וגם עתה ולעולמים, והוא כמו עבר ועומד ועתיד, כי לעולם קדושתו היא מאין הפסק היתה והווה ותהיה. וכל הכונות בזה הן אמת. והמתרגם תרגם קדיש בשמיא בית שכינתיה קדיש על ארעא עובד גבורתיה קדיש לעלם ולעלמי עלמיא. ונראה לפרש שכלל כל העליונים כאחד. וזכר אחר כן הארץ שהוא עולם השפל ואמר לעלם ולעלמי עלמיא, כלומר לאורך זמן [כן היה וכן יהיה] לעולם ועד. וכן תרגם אונקלוס י"י ימלוך לעולם ועד לעלם ולעלמי עלמיא. והחכם בעל הכוזר כתב קדוש הוא כנוי, שהוא נקדש ומרומם (משתאות) [מהשתוות] לו מדה ממדות הברואים. ואם יקרא בהם [הוא דרך העברה].
ונבאר הנה פירוש ברכו, לפי שהוא דבר של קדושה ואינו נאמר אלא בעשרה, והתקינו לומר השליח צבור ברכו את י"י המבורך והצבור עונין ברוך י"י המבורך לעולם ועד, על דרך שאמר דוד ברכו י"י מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברכו י"י כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו ברכי נפשי את י"י. אמר תחלה ברכו י"י מלאכיו גבורי כח וגו' כנגד החסידים שבדור, ולא אמר כל לפי שהם מעטים, וקראם גבורי כח שהם כובשים יצרם על יראת יוצרם. ואמרו איזהו גבור הכובש את יצרו, וכן דרשו מקרא זה במסכת קדושין בפרק בתרא. ואמר לשמוע בקול דברו, שהשמיעה היא על מצות לא תעשה, שאין בה אלא שמיעה בלבד, שאין בה שום מעשה אלא שנמנע מעבור על המצוה בכבישת יצרו. וכמו שדרשו שם כל שבא דבר ערוה לידו ונצל הימנה נותנין לו שכר כעושה מצוה, כגון יוסף באשת פוטיפר, וכגון הני חסידי קדישי בהנך מטרונייתא וכיוצא בהם. ועל זה אמרו גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. וכמו שהארכנו בזה במקום אחר. ואמר אחר כך ברכו י"י כל צבאיו, כנגד העליונים. ואמר בהם כל, לפי שאין להם יצר הרע מונע, רק שעושים כולם שליחותם כפי שגזר עליהם הבורא תחלה, ואין להם סבה מונעת כלל. ואמר ברכו י"י כל מעשיו וגו' כנגד כל הפעולות, הם החי והצומח והדומם. כי בכולם נראה ממשלת השם יתברך וחכמתו. וכפל אותו, כי בחי נראה לעין כי מטפת הזרע נעשה ולד בעל חיים בעור ובשר גידים ועצמות ותקון כל איבריו בהרגש השמע ובראות ושאר הטבעים רבים. וכן בצומח נראו נפלאותיו יתברך, כי מגרעין אחד יצא אילן גדול נושא ענפים וציצים ופירות. וכן בדומם ברוב הזמנים ישתנה ויתהפך ויהפך לענין אחר. וכן בארץ יצמחו צמחי אילנות ועשבים בלא שום זריעה בעולם ויתילדו בה מיני שרצים רמשים וענינים רבים, כולם מורים על נפלאות הבורא יתעלה וגדולתו, כמו שאמר במקום אחר יודוך י"י כל מעשיך וחסידיך יברכוך. וכן רבים. וכן אמר בלשון זה בהרבה מקומות בית ישראל ברכו את י"י בית אהרן ברכו את י"י. ואמר המבורך, על דרך המקרא יהיה שם י"י מבורך מעתה ועד עולם, כלומר מאין שנוי והפסק. והתקינו לומר קדיש וברכו וקדושה בעשרה ולא בפחות, להראות חומר יחודו וקדושתו והדרת כבודו, על שם ברב עם הדרת מלך, ונאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל וגמרינן תוך תוך ממקרא שכתוב ויבאו בני ישראל עשרה בתוך הבאים, מה להלן עשרה אף כאן עשרה. כי בהתאסף יחד בקר וערב לבית התפלה הצבור מיחדים לבם לשם יעלה להתבונן בקדושתו ונפלאותיו הנוראים. ואמרו רבותינו כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה. גם שנסמכים יחד בהתאספם יום יום לתפלה להכשיר מעשיהם בקיום התורה והמצות בצדקה וגמילות חסדים לקידוש שמו של יוצר הכל ולקיום מצותיו. גם תפלת הצבור חביבה לפני המקום ואינה חוזרת ריקם כשהיא כתקנה, וכמו שאמרו זכותא דרבים עדיף. ונאמר הן אל כביר לא ימאס תם. ואמרו דגזר דין דצבור מקרע בתפלה והכשר מעשים. ורבו דבריהם על זה.
<h2>דף ס:</h2>
ובמה שכתבנו סרה שאלת השואל, מאחר שאין לנו לבקש מן המלאכים להתפלל עלינו, גם כן לא נבקש משום חסיד בעולם שיתפלל על דורו או על יחידים או רבים. והנה מצאנו במקראות שהיו ישראל מבקשין ממשה ומשמואל להתפלל עליהם ובשאר מקומות. וזו אינה שאלה, כי בבני האדם אם יתפלל השליח צבור עם הצבור או שום חסיד אחר בעולם על בני דורו אין בו מקום לטעות אחריו לקבלו עליו באלוה, שהרי הוא מת ונעדר כשאר אדם. [מפני שהוא זריז לכוין בתפלתו יותר משאר אדם] ולהסדיר תפלתו [ומחש]בת לבו בכונה שלימה ושהוא ראוי להתקבל תפלתו [יותר] מן האחרים ראוי לאחרים למנותו שליח צבור לבקש רחמים עליהם או על היחיד כמשה ושמואל ושאר הנביאים. ועוד בסבה זו שיבואו אליהם בני דורם להתפלל עליהם הם יוכיחו אותם עד שיפשפשו במעשיהם ויהיו ראויים שתתקבל תפלת המתפלל עליהם. והנה זה סבה להיישיר העולם ולהחזירם למוטב, ואם און בידם ירחיקוהו. ובזה תתקבל תפלת החסיד המתפלל עליהם. ועוד כי זה תהיה סבה שילמד אדם מדרכי החסידים וידבק בהם בראותו כי תפלתו מקובלת יותר משאר בני ההמון, כגון ההוא דכי אמר משיב הרוח נשב זיקא ואמר מוריד הגשם אתא מיטרא וכגון ר' חנינא בן דוסא וחוני המעגל וכיוצא בהם.
עוד צריך ביאור מה שהתקינו במי שנכנס לבית הכסא שיאמר התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון שמרוני שמרוני עזרוני עזרוני עד שאכנס ואצא וכו'. וה"ר משה לא גריס עזרוני אלא שמרוני לבד. ואפשר לפרש שמרוני כמו המתינו אותי. ונוכל לומר שאף למה שגורסין עזרוני אינו בדרך תפלה ובקשה, רק מפני שהוא נכנס למקום הטנופת שלא יעלה בדעתם שרצונו להתעכב שם ויפרשו ממנו, והם מצווים עליו לשמרו כדכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, לכך אומר להם שאינו פושע להכנס במקום הטנופת אלא לעשות צרכיו ולצאת. ולכך יש להם לעשות שליחותם שנצטוו בו מאת השם יתברך לשמרו. וזהו שאומר משרתי עליון, ששמירתם אותו היא בשירות השם שמצווים על כך, לא שיהיה בבחירתם לשמרו או שלא לשמרו, כי על כרחם הם ישמרוהו בשליחות המקום אם הוא כדאי. ואם אינו כדאי אפילו יבקש מהם כל היום ויתפלל אליהם לא יועיל לו, ואף יזיק לו שיתור מאחרי השם ויענש על זה. רק תפלתו תהיה לשם יתברך, אז יועיל לו. ואם יש בידו עון המעכב תפלתו יודה עליו ויניחהו וישוב אל י"י וירחמהו.
עוד ראיתי להביא בזה מה שכתוב במסכת תענית בפרק סדר תעניות, ולמה יוצאין לבית הקברות לומר הרי אנו חשובין לפניך כמתים, ואיכא מאן דאמר כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו. וה"ר משה לא הביא סברא זו, והיא לפי שכבר אמרו שהצדיקים אפילו במיתתן קרויים חיים, וכיון שכן יש לומר שהן יודעין ומצטערין בצער החיים כשחוזרין למוטב. [וכן נראה ממה] שכתוב וזכרתי את בריתי יעקב וגו', שאם האבות אחר שמתו לא ירגישו כלל בצער הבנים הנשארים מה תועלת ויתרון לאבות כשהקב"ה זוכר בריתם לבניהם אחריהם. אמנם החכם החולק על זה אפשר שדעתו הוא שאין לנו לבקש מן המתים שיבקשו רחמים על החיים, שהרי לא מצינו בכל המקרא בכמה צרות שארעו לישראל ליחידים או לרבים שיבקשו מן המתים לבקש רחמים עליהם. ואם הדבר כן בודאי היה נמצא בהרבה מקומות ענין זה. וזכירת ברית אבות לבנים הוא אפשר שהם יודעים ומצטערים בצערן ושמחים בטובתן. אך אין עליהם לבקש רחמים על זה, כי הכל תלוי בזכות שעשו בחייהם אם זכותן כדאי להגין עליהם מוטב ואם לאו לאו. אך [אין] אחר הקבר תפלה ותחנה לא על עצמו ולא על בניו הנשארים, אבל הוא מה [שאמרו] במסכת [עבודה זרה מי שטרח בערב שבת] יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת. ומכל מקום אין ראוי מזה להביא ראיה שנוכל לבקש מן המלאכים והמשרתים העליונים שיבקשו רחמים עלינו. שזהו באמת כעבודה זרה, וכמי שמקטר לשמש ולירח ולמזלות (ו)להיות אמצעיים בינו ובין המקום, שאין הפרש בין (ה)בקשת רחמים להם למי שמקטר לשמש ולירח. שהרי התפלה היא העבודה הגדולה מכל הקרבנות, וכמו שדרשו במסכת תענית. והיא נקראת עבודה דכתיב אלהך די אנת פלח ליה בתדירא וגו'. וכמו שדרשו על זה וביארנו במקום אחר. ואע"פ שמצינו שישראל היו באים לחסידי דורם לבקש רחמים עליהם, אין ראוי לדמות החסידים למלאכים ולשאר הדברים, שהם כשליח צבור שיורד לפני התיבה בשביל הציבור. והם נבראים ונפסדים ומתים כשאר בני אדם וגוף אחד להם ורוח אחד להם. על כן אין לטעות אחריהם אם נבקש מהם שיבקשו רחמים על הדור.
וכבר ביארנו למעלה כי מה שאומרים במקצת מקומות מכניסי רחמים ונטרי תרעי אין לשום אדם לשום כונתו במלאכים כלל חס ושלום, רק בחסידים שבדור. שכמו שהזהיר השליח ציבור את העם בדברי תפלותיו וסדורן שיעזבו הרעים את דרכם הרעה וישובו בתשובה, כן מזהיר לחסידים שבהם שיבקשו רחמים על דורם. כמו שמצינו שנתנו טעם רבותינו ברוצח הגולה בישיבתו עד מות הכהן הגדול שהוא לפי שהיה לו לבקש רחמים על דורו. ומכל מקום אף לדברי החכם שרוצה לומר שהמתים מבקשים רחמים על בני הדור, הם עושים זה מעצמם, אך אין לנו לבקש מהם שיבקשו המתים רחמים עלינו, אך לא אמר שנבקש מהם שיבקשו רחמים בשבילנו אלא שיוצאים שם כדי שהם יתעוררו מעצמן. ומה שאמרו בהגדה בכל בשנשתטח קברי אבות כדי שיבקשו עליו רחמים שינצל מעצת מרגלים, יש לפרש על הדרך שפרשנו. ויש ספרים שכתוב בהם השתטח על קברי אבות ואמר אבותי בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים. ואף לגרסא זו יש לומר כי מכל מקום אין לדמות החסידים המתים למלאכים ולמשרתים, כי הצדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים, ומי שיבקש מהם שיבקשו רחמים על בני הדור הוא כמו שנבקש משליח ציבור אם הוא חסיד להתפלל על הציבור. כי אין לטעות בהם לקבלם באלוה כיון שהם נולדים ונפסדים לטבע הזמן. אבל המלאכים יש לטעות בהם כמו שכתבנו. ומכל מקום אין נראית סברא זו על דרך האמת, כיון שלא מצאנו בכל המקרא שיעשו ישראל כך על שום צרה בעולם, רק שיצעקו לשם יתברך לבדו, כי אין דבר נעלם ממנו, והוא החוקר לב ובוחן כליות לתת לאיש כדרכיו.
ומה שאמרו לעולם אל יבקש אדם צרכיו בלשון ארמי לפי שמלאכי השרת אין מכירין בלשון ארמי, בודאי בקשתו היא ראויה לעשות לשם יתברך לבד, שהוא אדון הכל עלת כל העלות וממציא כל הנמצאים. אבל הוא גזר על המלאכים האמצעיים בין העולם העליון לעולם השפל מעת בריאתם להזדקק לחסידים שבדור בעת הצורך ובעת תפלתם אליו. כמו שמצינו ביהושע שאמר שמש בגבעון דום וגו', הרי שגזר יהושע על השמש והירח שהם אמצעיים גדולים לעולם השפל וקיימו גזרתו ואע"פ שלא מצינו שנצטוו הם על זה עתה מן השם. לכך אמרו צריך לאדם לומר תפלתו בלשון שמכירין אותו, שלא יצטרכו השגחה וצואה פרטית על זה מן המקום יתברך. ואע"פ שראינו כתוב שיהושע השתחוה למלאך כשאמר לו אני שר צבא י"י עתה באתי, ההשתחואה היתה לכבוד השם שהגדיל מעלת המלאך שהיה שלוחו של מקום אליו. דלא גרע מזקן, דכתיב והדרת פני זקן. והלא יעקב השתחוה לעשו דרך כבוד מפני המעלה והשררה שנתן לו השם והיה צריך להכנע לפניו, וכמו שאמרו תעלה בעדניה סגיד ליה, אך לא היה מתכוין בו לשם אלהות ולא להתפלל אליו. אבל להשתחוות לשמש ולירח ולשאר הנבראים שאינם משתלחין אליו אלא שיעשה כן בעת זריחתן או בראותו אותם זה אין ראוי עשות כמו שכתוב ופן תשא עיניך וראית את השמש ואת הירח וגו' ונדחת והשתחוית להם וגו'. ומה שאמרו לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי וכו' לפי שאין מכירין בלשון ארמי, נוכל לפרש מכירין מלשון יהי מכירך ברוך, כלומר שאינם נזקקים לעשות בקשת המבקש אפילו יהיה חסיד, כיון שהוא מניח לשון הקודש בשביל אותו לשון. ועל זה אמרו שאין מכירין ולא אמרו שאינם יודעים או שאינם מבינים. אבל התפלה לשם יתעלה היא בכל לשון, שהוא יתעלה יודע מחשבות האדם וכונתו כמו שאמר המקרא כי האדם יראה לעינים וי"י יראה ללבב. והוא ברחמיו יקיים בנו ובכל עמו מקרא שכתוב אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור.
ואחרי אשר הארכנו בביאור כל זה יש לנו לבאר מה שנהגו בצום כפור להיות נודרין שמן למאור או צדקה על נפשות המתים ואומר חזן הכנסת על נדר כל אחד ואחד יפקד י"י אלהי הרוחות לכל בשר נשמת פלוני לטובה ולמנוחה שר' פלוני בנו או פלונית בתו נודר בשבילו סך שמן למאור. ויש שואלים ואומרים איך נראה לומר שמי שמת כבר וקבל דינו או גמולו לפי מעשיו ייטיבו לו עתה בשביל נדר בנו או בתו או קרובו שנודרין עכשו. והנה אמרו חטאת שמתו בעליה למיתה אזלא דאין כפרה למתים. ויש להשיב כי נהגו מנהג זה על פי מה שנמצא בהגדות בכשרון מעשה הבנים יקל עונש האבות. ואין להרחיק סברא זו, כמו שנראה שזכות אבות עומד לבנים לאלפים. וכמו שמצינו במקראות נוצר חסד לאלפים, ונאמר וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק וגו'. ונאמר וזכרתי לעבדי וגו' וכן רבים. ואם זכות האבות תועיל לבנים שלא גרמו באותו זכות דבר, כל שכן שזכות הבנים יועיל לאבות, שהם הגורמים להם הזכות ההוא, שגדלום לתלמוד תורה ולמעשים טובים ולילך בדרכי השם, וכשהבנים או הבנות נותנים או נודרים ומקיימים למצוה בשביל אבותם הוא נחשב להם כאילו הם בחייהם צוו אותם על זה. והוא יתעלה יודע הכל חוקר לב ובוחן כליות לא יפלא ממנו כל דבר להטיב לאשר ירצה. הלא תראה כי בהנהגה רעה לבן נענש האב אע"פ שהוא צדיק, לקרא אותו רשיעא בר רשיעא.
ועוד יש לומר כי נהגו לנדור על מאי דגרסינן בפרק בתרא דמסכת פאה אמר ליתן ונתן נותנין לו שכר אמירה ושכר מעשה, אמר ליתן ולא הספיק ליתן נותנין לו שכר אמירה כשכר מעשה, לא אמר ליתן אבל אמר לאחרים ליתן נותנים לו שכר על כך שנאמר כי בגלל הדבר הזה, לא אמר לאחרים תנו אבל הניח דברים טובים מנין שנותנין לו שכר על כך שנאמר כי בגלל הדבר הזה. נראה מזה שאפילו לא אמר ליתן, אחר שהניח לבניו או ליורשיו דבר שיוכלו ליתן בשבילו שיש לו שכר על זה. ומכל מקום אין להרחיק דבר זה. ורחמנא לבא בעי, ובלבד שיכוין לבו לשמים. ועוד מצינו בהגדה שאמרו עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים לע"ל, וכשנותנין כוס של ברכה לברך לאברהם אבינו אומר איני מברך שיצאו ממני ישמעאל ובני קטורה, וכשנותנין ליצחק יאמר איני ראוי לברך שיצא ממני עשו וכו'. הרי תראה כי בקלקול מעשה הבנים נענשים האבות ומתמעט כבודם, כל שכן כי בזכות הבן יזכה האב לגמול טוב, כי מדה טובה מרובה ממדת פורענות שגדלו על זה כמו שכתבנו. ומה שאמרו שאין כפרה למתים, יש לחלק בין כפרה ובין מיעוט עונש יסורין או תוספת גמול. כמו שאמרו מדרש בני בני שאמר דוד על מיתת אבשלום. וכמו שאמרו על אחר שאחד מתלמידיו הצילו מעונש גהינם, והתלמיד הוא כמו הבן כמו שאמרו שהתלמידים קרואים בנים. הרי כי התלמיד שהוא כמו בן הציל הרב מעונש, והוא כמו האב.
ועוד יש לומר טעם על חטאת שמתו בעליה, כי כיון שהפרישה מחיים ונאנס מאונס מיתה שלא הספיק להקריבה הרי נחשב לו כאילו הקריבה מחיים ואינו צריך שיקריבוה אחר מותו כי כבר נתכפר, וכמו שאמרו מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. ואמרו על ארבעה חלוקי כפרה עבר על עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו. ויש שתשובה תולה ויום הכפורים מכפר, ויש שתשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין, ויש שמיתה ממרקת. ועל כיוצא באלו נאמר שאין כפרה למתים. ואם הוא מאותן שנדונין בגהינם כל שנים עשר חדש ואחר כן נעשין אפר תחת כפות רגלי הצדיקים או מאותן שנדונין לדורי דורות יש לומר שאותם אין להם כפרה לעולם ואחרים אין צריכין כפרה כי כבר נתכפרו. ועונש הרשעים וגמול הטובים לא נוכל אנחנו להבינם ולבא עד תכליתם, כמו שכתוב כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם וגו'. על כן טוב ונכון להחזיק מנהג זה ולבלתי הרפות ידי בני ההמון. כי אפילו לדעת המניאים בזה הנדבות והנדרות מצוה רבה הם. גם כי בזה תתחזק אמונת השארת הנפש אחר המות וגמול טוב לטובים ועונש הרעים. וזאת האמונה היא יסוד התורה והמצות. והמחזיקים בזה הם ממצדיקי הרבים, ועליהם נאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד.
